החלטה בתיק ת"א 43213-03-12

רקע עובדתי ודיוני

1.         בקשה מיום 4.6.12 מטעם הנתבעת להורות לתובעת 2 להפקיד ערובה להוצאות המשפט של הנתבעת, ככל שיוטלו עליה עם בירור ההליך, בסך של 150,000 דולר ארה"ב (כ- 570,000 ש"ח), לפי הוראות סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: " חוק החברות"), וכן להורות על דחיית התביעה אם לא תופקד הערובה.

2.         התובעת-המשיבה 2,  " פולק (אינטרנשיונל) בע"מ" (להלן: " החברה"), היא חברה פרטית בעירבון מוגבל, המאוגדת בישראל, ועוסקת בפיתוח, בשיווק ובייצור של מכשור וציוד רפואי מתכלה, בארץ ובחו"ל. הבעלים של 99% ממניותיה הוא התובע-המשיב 1, מיכאל פורת (אשתו היא הבעלים של 1% המניות הנותר), כך עולה מדו"ח רשם החברות מיום 26.3.12 (נספח א' לבקשה). הנתבעת מייבאת מבולגריה  "אמצעים למניעת התפרצות דם בהוצאת מחט מאיבר מוביל דם" לשיווק בישראל. לטענת התובעים, מוצרים אלה מיפרים פטנט רשום של התובעת 2, שמספרו 114739.

3.         ב- 25.3.12 הגישו המשיבים תובענה כנגד המבקשת ובה טענו להפרת  פטנט, וזאת לאחר שנודע להם כי הנתבעת זכתה במכרז מטעם בית החולים "שיבא" בתל השומר (מצ/ 2011/ 597) לפיו תחל לספק לו מוצרים כמפורט לעיל, אשר לטענת התובעים מיפרים את הפטנט. 

            בשל היות תובעת 2 חברה בע"מ, ובהתאם להוראות סעיף 353א' לחוק החברות הגישה הנתבעת בקשה לחיובה בערובה להוצאותיה. התובעים הגישו תגובה מטעמם לבקשה ביום 22.6.12.

המחלוקת

4.         המחלוקת המרכזית בין הצדדים בסוגיה דנן נוגעת למצבה הכלכלי של התובעת 2. בהקשר זה נאחזים הצדדים זה בטענותיו של זה כפי שהועלו בכתבי בי-הדין הנוגעים לבקשת הסעד הזמני בענייננו. הנתבעת מפנה לטענות התובעת 2 בבקשת הסעד הזמני מטעמה, לפיהן עיקר נכסיה נובעים מן הפטנט מושא הליך זה, הוא מהווה מוצר הדגל שלה, וככל שלא תקבל הסעד המבוקש על ידיה מבית המשפט תיקלע לקשיים כלכליים קשים ואפשר שאף תיאלץ לפטר עובדים רבים [ר' סעיף 6 בעמ' 2 לבקשה]. על החשש שאי-הצלחה בהליך המשפטי תביא לפיטורי עובדים אף חזר התובע 1 בדבריו בדיון בעל-פה.  התובעת 2, מנגד, מבקשת לסמוך את טענותיה על טיעוני הנתבעת בתגובה לבקשת צו המניעה, לפיהם היא מחזיקה במוצרים רבים, והיא (התובעת 2) חברה מבוססת אשר ודאי לא תיקלע במהרה לקשיים כלכליים כטענתה, ר' סעיף 6 בעמ' 2 לתגובה לבקשה.

5.         לתמיכה בטענותיה הציגה הנתבעת את דו"ח רשם החברות של תובעת 2 (נספח א' לבקשה), לפיו רובצים כיום על נכסיה שיעבוד קבוע בסך כולל של 130,000 ש"ח, ועוד 7 שיעבודים צפים ללא הגבלה, הרובצים על כלל נכסיה. התובעת 2 טוענת כי מצבה הכלכלי תקין לחלוטין, כי שיעבוד נכסים כנגד הלוואות היא התנהלות עסקית שגרתית של תאגיד,  אשר אינה מצביעה על קושי כלכלי.

התובעת 2 תמכה את טענותיה בתצהיר מטעם התובע 1, ובחוות דעת מטעם רואה החשבון של החברה, שמואל זלאיט (נספח א' לתצהיר מטעם משיב 1). רואה-החשבון מציין כי מחזור המכירות של החברה בשנים 2010 ו-2011 עמד על כ- 8-10 מליון ש"ח, וכן כי לא ידוע על שיקים שחזרו מספקי החברה בעשר השנים האחרונות. יוער, כי לא צורפו הדו"חות הכספיים של החברה, וכן לא הובא בדו"ח רואה החשבון מידע בדבר התחייבויות ובטוחות של החברה, או בדבר הונה, ולפיכך התמונה הפיננסית אותה ניתן להסיק היא חלקית ביותר. 

דיון והכרעה

6.       סעיף 353א' לחוק החברות קובע כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

7.       הפסיקה מפרשת את סעיף 353א' לחוק החברות כמקים חזקה לפיה יש לחייב חברה בע"מ בערובה להוצאות, אלא אם מתקיים אחד משני החריגים המפורטים בסעיף.  בית המשפט העליון (כב' השופט ד"ר א' גרוניס) ציין בעניין נאות אואזיס מלונות:

"... נדמה, כי הכוונה [...] הינה לחזקה שהייתה קיימת, לפיה חברה בעירבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות. הרציונל לחזקה זו הינו מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבעים. חזקה זו ניתנת לסתירה כיום על פי שתי דרכים חלופיות המוצגות בסעיף 353א לחוק החברות. על פי החלופה האחת, החזקה תיסתר אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין. אין חולק, כי במקרה דנא לא הוכיחה זאת המבקשת. אף המבקשת בדבריה מאשרת כי ייתכן שלא יהיה ביכולתה לשלם את הוצאותיהם של המשיבים, אם התביעה נגדם תידחה. זאת ועוד, לא הוכח כי קיימים בידי המבקשת נכסים, מלבד נכס מקרקעין לגביו קיים כינוס נכסים. על פי החלופה השנייה, החזקה ניתנת לסתירה אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. משמע, בהחליטו בבקשה להפקדת ערובה נתון לבית המשפט שיקול דעת. במסגרת הפעלת שיקול דעתו עליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה לשאלות האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סיכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על ידי התנהגות הנתבע, ועוד (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 900-899 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); רע"א 544/89 אויקל תעשיות נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647 (1990))".

- רע"א 10905/07 - נאות אואזיס מלונות   נ' מרדכי (מוטי) זיסר  (13.7.2008, סעיף 6.

http://elyon1.court.gov.il/files/07/050/109/s05/07109050.s05.htm

8.       אכן, כשמדובר בחברה בעירבון מוגבל (בע"מ) נכסיה הם המקור היחיד ממנו יכולים להיפרע נושיה, באשר הם, ולפיכך שיקול הדעת השיפוטי בהטלת ערובה מוגבל יותר בסעיף 353א' לחוק החברות מאשר לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.  בהקשר זה יש לשקול גם את העלויות הגבוהות במיוחד בהן נושאים צדדים להליך משפטי הנוגע לפטנט.

לצד זאת, ראוי לזכור כי גם כשמדובר בחברה, האינטרס הציבורי מחייב שמירה על הזכות החוקתית של הגישה לערכאות, ויש להימנע ממצב בו הטלת הערובה תהווה הרתעת חברה מעמידה על זכותה על פי דין. במצבים בהם החברה נמצאת ממילא בקשיים כלכליים מסויימים, בפרט כאשר קשיים אלה נגרמים כתוצאה מן הפגיעה בזכות הנטענת, יש לנקוט משנה זהירות מפני חסימת יכולתה של החברה להתגונן. יפים בהקשר זה דבריו של השופט ח' מלצר בעניין ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ: